כשחיינו בחו"ל בעיראק לאף אחד היה אסור להזכיר את שם ישראל ומי שהיה מזכיר היה מזכיר את השם ישראל היו עוצרים אותו . והיה לנו משפחה בישראל וכאשר היינו מקבלים מכתבים היינו מחביאים אותם ופחדנו שמשהו יידע וילשין עלינו . חיכינו שיגיע היום שנעלה לארץ ישראל ואנחנו היינו מספר 255,000 בין כל המשפחות .
בזמן העליה לארץ כל המשפחה עלתה ואנחנו הינו אחרונים שנשארו לבד בבית של סבא שלי שהוא גם עלה לארץ ואני מאוד התגעגעתי לאחיינים שלי כי היתי קשורה אליהם אני בכיתי הרבה חיכיתי שנעלה לארץ.הם היו שלושה , 2 בנות ובן עמליה שהייתה בת 5 ויחזקאל בן 3 ואביבה הייתה בת שנה . הייתי חולמת על לראות אתם וכל הזמן ישבתי וחשבתי עליהם . ושהגענו לארץ לא יכלתי לעזוב אותם , ושמחתי מאוד לראות אותם .
כשעלינו לארץ ישראל ירדנו בשער העלייה והיו הרבה עולים והיה מאוד צפןף , בקושי ארגנו לנו מיטות מברזל והיינו עומדים בתור בשביל לקחת אוכל , לכל בן אדם היה כרטיס לללכת לקחת אוכל , ואחרי זה פינו אותו למעברה שהייתה באשקלון ושם עברנו לאוהלים , לאחר מכן באנו לרמת השרון אצל הדודה בצריף . אבא ואמא שלי היו יוצאים לעבוד ואני הייתי כל היום בצריף וחיכיתי להם ואחרי זה רשמו אותי לבית ספר והיה לי טוב שם והתעניינתי במה שלימדו אותנו שם , אחרי זה עברנו לשיכון ומשם יצאתי לעבוד בחקלאות , לעזור למשפחה כי לאבא שלי כבר היה קשה לעבוד ועזרתי להם בפרנסה וקניתי לעצמי תכשיתי זהב , ושמרתי כסף לנדוניה , הגעתי לאלף לירות וזה היה סכום מכובד מאוד וכשהתחנתי הבאתי את הכסף לעזרה לקנות בית , פעם לאנשים היה מאוד מאוד קשה לקנות בית .
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה